אז זהו, שחוויות, רשמים ופירוט שלבים בראיון האישי שמתחילים ב"גן – ציפורה" או "גן – רחל" או כל אפשרות דומה, ממש לא רלוונטיים ולא מעניינים.
תתפלאו, יש מועמדים רבים שמגיבים לשאלה "ספר לי על עצמך…" ברצינות – יתר.
הכוונה לאנשים שרואים בשאלה זאת פתח לפירוט יסודי ודקדקני של כל שלב בחייהם. אנחנו חולפים ועוברים על שנות ילדותם – תיכון – חוויות הצבא, והנה עוד מעט מגיעים לניסיון התעסוקתי הרלוונטי…
אלא שאנחנו – כמראיינים – כבר איבדנו עניין.
כלומר, כל אפקט הפתיחה בראיון – הלך לאיבוד בים של נתונים ופרטים מיותרים.
לראייתי, גם להתחיל ולספר על השירות הצבאי – זה להתחיל אחורה מדי.
פתיחה נכונה בהצגה העצמית חייבת להתמקד ב"כאן ועכשיו". כלומר, סך כל ההישגים הממוקדים שרכשנו והשגנו עד שלב זה בחיים המקצועיים. אפשר לדבר במליציות גם על "הפסגות הגבוהות" שלנו. למשל – "יש לי תואר M.A במנהל עסקים, עם תואר ראשון בתעשייה וניהול. הובלתי/ הפעלתי/ניהלתי תחום מקצועי… עם התמחות ב…, עם מו"מ מול גורמי חוץ…".
האפקט של ההתחלה הוא חשוב מאד. אומרים שלוקח משהו כמו עשרים שניות לגבש רושם /התרשמות /סוג של מסקנה ממי שעומד מולכם – בסיטואציות פורמליות. אבל לוקח פרק זמן של כעשרים דקות כדי להפיק רושם זה.
אז מה המסר? להשתמש בדקות הראשוניות של הראיון כזמן ה"חסד" שלנו. לא לבזבזו בזוטות, אלא למקד מסרים כשמדברים על משפחה, ילדים. אבל גם כאן, לא להלאות בפרטים, בנתונים. ("…מעין הוא ילד מקסים בן חמש, אח ליובל, אחותו המדהימה בת השנתיים…")
אפשר גם להכין מראש פסקת פתיחה, שתמקד את המסר המרכזי שרוצים להעביר בראיון. לא ללמוד אותה בעל-פה, כדי לא להישמע מכניים מדי, אבל להתכונן, להתגבש, לא להיות מופתעים מהשאלה הפתוחה.
וד"ש לרחל הגננת.
תפריט
