היחסים ביני לבין רונן, רופא השיניים שלי, הם מורכבים ואמביוולנטיים.
רונן הוא רופא מצויין, בחור נפלא ביומיום, אבל להגיע אליו לטיפול – זה כבר עניין אחר.
זה כואב, מציק, מטריד, ארוך מדי, יקר מדי – בקיצור – כל מה שאני לא אוהבת.
חשבתי על כוחן של ציפיות כש"רק עברתי" "לסדר משהו" ל"שתי דקות", ומצאתי את עצמי בעוד טיפול ארוך ובלתי נעים.
אם הציפיה הראשונית היתה ל"עוד טיפול" – הכל היה בהחלט יותר נסבל. והחיבור שלי המיידי היה כמובן לציפיות שלנו מהחיים בכלל, ומהקריירה התעסוקתית בפרט.
יש ציפיה, או אפילו פנטזיה – שתחום העבודה יהווה מקור להגשמת כל השאיפות. "כל" – זה אומר עניין, והגשמה עצמית והצלחה חומרית, ויש שמתמקדים גם בעניין אינטלקטואלי מתמיד, ובטח גם יצירתיות.
וברור שיחסי עבודה נפלאים, עם הערכה על ביצועים, יהיו חלק מהקריירה.
וחופש פעולה, גם אופק התקדמות, שלא לדבר על ימי כיף איכותיים ו….
אלא שרמת ציפיות גבוהה מאד – מציבה בעצם סף שאי אפשר להגיע אליו. היא מציבה מצב מתמיד של תסכול, חוסר שביעות רצון, תחושה שבמקום אחר/בתחום אחר/בארגון אחר – מצוי האושר, או הגשמת כל השאיפות.
זה לא אומר שצריך לוותר על ציפיות, להנמיך שאיפות לסוג של רף בינוני. המסר הוא לפתח ציפיות ריאליות. לחשוב מה יכול מקום עבודה להקנות, לתת – ומה הוא התחום הבלתי אפשרי.
ש.א. שהגיע אלי לשיחת ייעוץ לגבי הקריירה הנעצרת שלו – הוא דוגמא טובה. הוא מהנדס מכונות, מוכשר בתחום המקצועי, סביר מבחינה אנושית – אבל אף פעם לא מרוצה.
פעם הוא לא קיבל הדרכה טובה, ארגון אחר היה לוחץ, מקום אחר – היה משעמם ולא הציב אתגרים, פעם היה בוס אדיש ופעם בוס תובעני מדי.
"אז מה אתה מחפש בעצם?" שאלתי אותו – והוא דיבר על הכל. רוצה מסגרת תעסוקתית שתיתן מענה לכל ציפיותיו.
אז קשה לעמוד בציפיות כל-כך גבוהות. גם לא נכון ולא כדאי ללכת רק על האופטימלי.
ואם בכל ההארה הזאת זכיתי בדרך מרופא השיניים – הרי שהסבל לא היה מיותר…
